כמה פעמים יצא לנו לא להגיד או לכתוב משהו, כדי שזה לא יעורר בקרב אנשים קנאה, כעס או כל רגש שעלול להיות פוגעני כלפינו? כמה פעמים היה לנו לא נעים להגיד על עצמנו דברים שמרוממים אותנו? שלא יגידו שאני אחת שעפה על עצמה, חושבת את עצמה שהיא יותר מאחרים, או שיש לה דעות שלא מתכנסות עם הדעה הרווחת באותו דור… אנחנו רגילים למסגרות. המסגרות הרבה פעמים מגדירות אותנו, אפילו בעיני עצמנו. בפרשה השבוע אנחנו עדים לתחילתו של סיפור יוסף. אנחנו רואים שיוסף מוצג באור אחר לגמרי מכל דמות ראשית אחרת שקודם נחשפנו אליה. לא אוהבים אותו. ולמה? לא כי הוא טיפש או רע, אלא כי הוא נתפס כאחד שיותר מאחרים…. אחד שאביו אוהב אותו יותר, אחד שחושב את עצמו… אחד שמספר את חלומותיו בלי שום בעיה, למרות שבחלום הוא תופס עמדות מפתח על כל שאר בני המשפחה.
סוף סוף מישהו שיש לו חלום, חזיון, חזון, אומר אותו בקול רם, משתף את הקרובים לו ביותר. מבין שהוא זה שמיוחד, שיש לו מקור השפעה חזק שהוא עדיין אינו יודע בדיוק מהו, אבל הוא כן יודע שהוא נועד לגדולה ולא חושש להגיד זאת.
למרות כל החושך שראה יוסף בחיים הגשמיים שלו כנער ובחור צעיר, למרות הבורות ששהה בהם שנים ארוכות, המציאות לא בלבלה אותו והוא נשאר נאמן לחלום שלו, לכך שהוא נועד לגדולות, והמשיך להביא את עצמו לכדי נוכחות מלאה בכל מקום ובור בו הוא נמצא. הוא לא כיבה את עצמו. לא נעשה ממורמר, לא התרשם מהשנאה והקנאה (לפחות לא בפרשה הזו). לא הקטין את עצמו. זה לא מוזכר אפילו פעם אחת. הוא שמר על מה שאנחנו קוראים תדר גבוה, וחיבור לאור שבו, לגדלות שבו. או שאולי אפשר להגיד גם שהיה מחובר לחושך שבתוכו. שלא פחד להיות בחושך. אנחנו בדר״כ כן פוחדים מהחושך. אולי יש בחושך דברים מופלאים לגלות? אולי זה אחד המסרים הסמויים יותר של יוסף? חבר׳ה… לא לפחד מהחושך. להתמסר גם לבור. לא רק כדי לצאת ממנו, אלא כי אפשר ללמוד גם שם.
מוזמנים לצפות בסרטון