רוצה פשוט להגיד תודה

היום 42 יום לספירת העומר, ואוטוטו שבועות.

מעניין שאנו סופרים את הימים שעברו ולא את הימים שנשארו עד מעמד מתן התורה.

בדיוק הפוך מהמקרים בהם יש לנו מטרה, ואנו סופרים את הימים כדי להגיע ולממש אותה.

לדוגמא אם קבענו מועד לסדנה, נספור חודש או יותר אחורה ונתחיל לשווק,

להכין את חומרי התוכן, הכנות נוספות ונספור.

נספור כמה ימים נותרו עד הסדנה, כמה משתתפים אנו עוד רוצים לרשום, מה היעדים הכספיים שלנו, כמה תוכן עוד יש לנו להכין.

ככה זה כשמתכננים בחומר.

אבל כשאנו רוצים לתכנן צמיחה מתוך מקום תודעתי,רוחני,

אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו ולא רק על המטרה.

בתהליך צמיחה יש תמיד שני חלקים:

זה שחסר ורוצה לצמוח,

וזה שכבר קיים וצומח.

ולשניהם יש מקום בתודעה שלנו.

הבעיה היא שהרבה פעמים אנו נותנים תשומת לב רק לחלק החסר.

זה שעדיין אין לו מספיק - עלים, פרחים, גובה, עושר, לקוחות, כסף...

ולא כל כך מתייחסים לחלק שכבר צמח...כל מה שהשגנו הן בעצמנו פנימה והן מחוצה לנו.

וכך גם אני רואה את מעמד קבלת התורה, כל שנה מחדש.

התורה היא לא המטרה, אלא אנו.

התורה, העולם כבר מושלמים כמו שהם, וגם אנחנו.

אלא מה?

כשאנו רוצים לייצר צמיחה שלא באה לנו בטבעיות

כדאי להתייחס לשני החלקים:

מצד החלק החסר שלנו -

לראות מה בנו צריך עוד ללטש, לנקות ולמרק כדי שנהיה מוכנים למעמד הגדול.

ומצד החלק שכבר צמח -

לראות אותו, לתת לו הכרה, בעיקר פנימית, ולהכיר עליו תודה. (אגב ע״פ האקדימה ללשון העברית אומרים להכיר תודה ולא, להוקיר תודה)

אז מה נחזיק בתודעה השבוע?

אם יש לנו מטרה להשיג משהו, כדאי שנלטש את עצמנו במידות ונהיה ראויים - זה מצד הדין.

ומה מצד החסד?

נתמקד במה שיש לנו ונכיר עליו תודה, כמה שיותר.

מצרפת כאן שלושה נושאים שאפשר להתמקד בהם, לראות את היש, את הטוב ששופע לנו, ונודה עליו.


1 view0 comments