לפעמים המלאכה האחת היא המנוחה של האחרת

גיליתי משהו מעניין על עצמי לאחרונה. כל פעם שאני ניגשת ליצור משהו חדש – מצגת להרצאה, תוכן לכנס, או כל פרויקט יצירתי – יש שלב שתמיד מרגיש בלתי אפשרי.

אלו הרגעים הראשונים של היצירה, כשהכל עדיין ערפילי. כשאני יושבת מול מסך ריק והתוצר הסופי עוד לא ברור. כשאי-הוודאות מקיפה אותי מכל עבר.

וואו, כמה זה קשה.

עשר דקות של יצירת תוכן בשלב הזה מרגישות כמו יום עבודה שלם. צריכה הפסקה, מחפשת תירוצים להתרחק. העייפות לא פרופורציונלית למאמץ, והפיתוי לנטוש את התהליך ענק. לפעמים אני קופצת למשימה אחרת בדיוק ברגעים האלה - מה שעשוי להיראות כמו חוסר מיקוד, אבל גיליתי שלפעמים המלאכה האחת היא המנוחה של האחרת.

ואז אני נזכרת – למרות שההרצאה הזו חדשה, הרי כבר יצרתי בעבר. כבר עברתי את השלב הזה פעמים רבות.

זה רק שלב. שלב קשה, מתסכל, אבל הכרחי.

אין מסלול עוקף. אין קיצורי דרך ביצירה. חייבים לעבור דרך הערפל הזה כדי להגיע לבהירות.

אחרי השלב המערפל הזה, לעתים מגיעים התיקונים, הדיוקים, השדרוגים. לפעמים הדברים מתחילים להתחבר. יש רגעים של זרימה, ואני פתאום רואה את הקו המנחה שמחבר הכל לסיפור אחד.

אבל לא תמיד אני מצליחה לצלוח את השלב הזה. יש לי לא מעט יצירות שנשארו בלתי גמורות. חלקן מתעוררות לחיים אחרי תקופה ארוכה, כאילו פשוט היו זקוקות לזמן להבשיל בשקט, מתחת לפני השטח. ולפעמים אני מבינה שאולי זה בדיוק היה תפקידן - להיות בלתי גמורות, לשמש כמו אדמה שממנה יצמח משהו אחר בעתיד.

אני מזכירה לעצמי שהאי-ודאות שאני חשה אינה סימן לאיזה שהוא חוסר. להיפך – היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלי.

מה שאני לומדת שוב ושוב על עצמי זה שהשהייה באי-הנוחות הזו היא חלק מהמסע.

לפעמים הקפיצה בין משימות נותנת לרעיונות מרחב להבשיל, לפעמים יצירה נשארת בלתי גמורה כי היא עדיין מחפשת את דרכה, ולפעמים כשאני לא יודעת איך להמשיך, אני פשוט אומרת לעצמי: מחר זה יום חדש, אולי הוא יביא איתו את הצעד הבא. ובמקרים רבים, כשאני מצליחה להישאר עם אי-הנוחות קצת יותר, אני מגלה את הדרך לסיים אותה ושמחה בה.

אז אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי: גם האי-ודאות הזו היא חלק מהיצירה. יש משהו מקודש בתהליך הזה, בכל הצעדים המהוססים, בכל הבלתי גמור.

ומחר זה יום חדש. אולי הוא יביא איתו את הצעד הבא.