לפעמים אנחנו משתנים ולא יודעים את זה...

מדי פעם דיברתי אנגלית, גם בחיי המקצועיים, אבל לפני כשנה שמתי לעצמי למטרה להגשים כמה חלומות, שמה לעשות... אנגלית גבוהה היא חלק מהם.

אני תופסת את עצמי עם אנגלית, איך לומר, בינונית. כזו של ישראלים שסיימו אומנם חמש יחידות עם ציון טוב, אבל לא באמת יודעים אנגלית...

החלטתי לקחת על עצמי לדבר אנגלית עם שתי מורות מהפיליפינים דרך אתר שמאפשר זאת (מי שרוצה המלצה וקישור, כתבו לי ואשלח). אחת צעירה ממני ב-20 שנה והשנייה ב... 30 שנה. שתי נשים נפלאות שהבינו את המטרות שלי ובעיקר את עצמי, וככה מזה כשמונה חודשים אנחנו מדברות שעתיים בשבוע בזום.

במשך כל הזמן הזה, המנטרה הפנימית שלי הייתה: "אני ממש משקיעה אבל לא מתקדמת. דורכת במקום עם האנגלית הבינונית שלי". והשאלות לא הפסיקו לצוץ: מה יהיה? לא חבל על הזמן? איך אגשים את החלומות שעבורם אני רוצה לשפר את האנגלית שלי? אולי פשוט לוותר וזהו?

אבל לפני שהתחלתי את הפרויקט הזה, שידעתי שייקח זמן ומשאבים, הבטחתי לעצמי שלוש הבטחות: אני באה עם סבלנות לתהליך, עם אהבה לשפה שכבר התייאשתי ממנה בעבר, ועם אמון שזה יצליח.

בכל פעם שהיה לי משבר אמון עם עצמי ותפס לו מקום הייאוש והתסכול, הזכרתי לעצמי את שלוש האיכויות האלה – סבלנות, אהבה ואמון. אלו בדיוק האיכויות שאנחנו מעבירות גם בתוכנית מלאכת הידע השקט, יחד עם זוהר שלום. כשאנחנו מפעילים אותן בעצמנו, התקווה להצליח תמיד נוכחת, ולכן גם הפוטנציאל.

וככה המשכתי, שבוע אחרי שבוע, עדיין תופסת את עצמי כבינונית באנגלית. עד שהגיעה ג'סיקה.

ג'סיקה התקשרה והתעניינה בתהליך ייעוץ עסקי. שמעתי שיש לה מבטא אמריקאי, אבל היא דיברה איתי בעברית – עברית איטית, אבל עברית. עניתי לה כמובן בעברית, סיפרתי לה על התהליך, ואז הייתה מילה שלא הבינה. אמרתי לה את המילה באנגלית, ואז הייתה עוד אחת.

שאלתי אותה אם היא מעדיפה שאדבר איתה באנגלית, והיא שמחה. באופן טבעי, מתוך הרצון לחבר ולגשר, עברתי גם אני לאנגלית. וכך, בלי לתכנן, מצאתי את עצמי עושה שיחת מכירה שלמה באנגלית. ובאותה שיחה היא אמרה לי שהיא רוצה להתחיל לעבוד יחד.

קבענו פגישה ראשונה של שעתיים וכל המפגש דיברנו באנגלית. הייתי בהלם.

הלם משני דברים: האחד, שהצלחתי לעשות מפגש איכותי ומקצועי באנגלית. והשני, והעמוק יותר, שהבנתי שהשתניתי. שהאופן שבו תפסתי את עצמי כבר לא עדכני.

כל כך קשה להבין שהשתנינו, עד שלא מתמודדים עם משהו שמראה לנו את זה.

ואז חשבתי – כמה פעמים זה קורה לנו בעסק שלנו? אנחנו משקיעים מאמצים: מפתחים מוצרים, עושים שיווק, מתמודדים עם אתגרים, מפתחים שרירים בנפש – ולרוב לא יודעים שהשתנינו. אז לא מעיזים לעשות מהלך חדש, לא מעזים להעלות מחיר, לא מעזים לפנות לקהל יעד חדש, לא מעיזים לסמן חזון גדול יותר.

התובנה מהמפגש עם ג'סיקה נגעה הרבה מעבר לאנגלית שלי. היא הייתה תזכורת שהתפיסה העצמית שלנו היא לעתים קרובות מיושנת. אנחנו ממשיכים להחזיק בסיפור על עצמנו שכבר אינו תואם את המציאות.

שבוע אחרי שבוע של למידה, התמדה והתפתחות – אנחנו משתנים. לאט, בלי שנרגיש, בלי שנשים לב. ואז, יום אחד, מצב חדש מזמן אותנו לראות את השינוי שכבר התרחש בנו.

האמת היא שהשינוי קורה כל הזמן. הוא לא ממתין לרגע הדרמטי שבו נהיה "מוכנים". השינוי מצטבר בשקט, בעקביות, דרך המחויבות היומיומית. דרך הסבלנות, האהבה והאמון שאנחנו מביאים לתהליך.

אבל יש פער זמן מאתגר בין תחילת השינוי לבין ההוכחה שהוא אכן מתרחש. אני קוראת לו "זמן ההבשלה הסמוי" - זה המרחב שבו אנחנו כבר משקיעים, כבר עובדים, כבר מתפתחים, אבל עדיין אין לנו הוכחה מוחשית שמשהו השתנה. כמו זרע שנטמן באדמה, התהליכים כבר מתרחשים, אבל טרם נראים לעין.

וב"זמן ההבשלה הסמוי" הזה, הסיכון לנטוש את החלום הוא הגבוה ביותר. זה קורה למי שפתח עסק חדש, התחיל לשווק ועדיין לא רואה לקוחות משלמים. זה קורה למי שהחליט לפנות לקהל יעד חדש, אבל התגובות עדיין מהוססות. זה קורה למי שעובדת על פיתוח מוצר חדש, משקיעה שעות, אבל עדיין לא יודעת אם הוא יתקבל בשוק.

אז אם אתם נמצאים היום ב"זמן ההבשלה הסמוי" - דעו שזה המקום שבו השינוי כבר קורה, גם אם עדיין אינכם רואים אותו. האתגר האמיתי הוא לא ליצור את השינוי - אלא להמשיך להחזיק סבלנות, אהבה ואמון גם כשעדיין איננו חווים אותו. כי לפעמים, כמו שלמדתי מהשיחה עם ג'סיקה, השינוי כבר כאן - וההזדמנות לראות אותו תגיע אוטוטו.